אי קבע
אוצרות: נטע הבר ואילת הרצוולף
אמניות: אורית ישי ואתי אברג'ל
מקום: הגלריה לאמנות בית חנקין, כפר יהושע
בית חנקין, כמרחב בינתחומי של טבע, היסטוריה ותרבות, מציג אמנות ישראלית ככלי דינמי לביטוי חזותי של הארץ, ולדיאלוג רעיוני עם הזמנים המשתנים. בשנים האחרונות עוברת החברה הישראלית מלחמות קשות וזעזועים שלא ידעה מעודה, ובשעה שכל שאלות היסוד של קיומנו כאן עומדות למבחן, נשאלת בין השאר, שוב, השאלה - מהו מקומה ותפקידה של יצירת האמנות.
האמניות אורית ישי ואתי אברג׳ל הוזמנו לבית חנקין ליצור עבודה משותפת, תלוית מקום. מבט אל הנוף החקלאי של שדות הכפר העלה זיכרונות עבר אישיים, הקשורים בסיפורי ההישרדות והעלייה לארץ של אביה של ישי מבֶּסֶרביה ואביה של אברג׳ל ממַרָקֶש: מבט רטרוספקטיבי שהתניע את יצירת ״אי-קבע״.
״לחשוב מחדש ולערבב, ולשאול שאלות נוקבות חוזרות ונשנות על המקום הישראלי שלנו, על משמעות היצירה בחיינו כאן, בתקופה מתמשכת של אובדן אמון וקריסה, אל מול החלום הגדול, האוטופי״ (אתי אברג׳ל).
בחלל הגלריה נפרשה רשת מסועפת של צינורות השקיה וצינורות ניאון, המזכירה רוח רפאים של מפעל תעשייתי. הצינורות עוברים דרך שורה של שרידי רהיטים - בכל אחד מהם הוטמעו פרגמנטים המשמשים כמפתחות למטעני זיכרון מתוך המיתולוגיה המשפחתית. המיצב מחבר בין שני עולמות ביוגרפיים, החוצים זמנים ומרחקים גיאוגרפיים ותרבותיים ומתכנסים יחד למעין מכונה מדומיינת, המנסה לאחוז ולחבר את מה שנראה כעומד להתפרק.
״בעת הזו אני חווה, כמו אזרחים רבים בארץ, את הצורך וההכרח בריפוי ובאיחוי. שיטוט במרחבי הזיכרון הקולקטיבי והאישי הביאו אותי לרעיון העבודה החדשה – שבמרכזה מכשיר ה"אֶקמוֹלֶדֶת" - מעין הֶלחם של מכונת החייאה ומולדת, הניתנת לפירוק והרכבה מחדש" (אורית ישי).
מקור השראה מרכזי של אורית ישי ביצירה היה מפעל הניאון המשוכלל שהקים אביה בארץ, מפעל שלתוכו נולדה וגדלה. רכיבי המתכת, הזכוכית ואור הניאון במיצב משווים לחלל תחושה תעשייתית וטכנולוגית, אך גם רוחנית ומיסטית.
אתי אברג׳ל בנתה אסמבלז'ים המשחזרים, במהלך כמו-ארכיאולוגי, מצבי תודעה, זמנים ומקומות הקושרים יחד את חווית החקלאות וההגירה. היא יצרה שורת רליקווים* מלנכוליים שחומריהם לקוחים מעולמות עבודת הכפיים: כלי עבודה, חבלים, חוטי ברזל וגבס, ולצידם חומרים אורגניים כגון עפר וצמחייה. חלק מהאובייקטים נוצרו בעבודה עמלנית של קשרים ולולאות, שמשחזרת את הממד המונוטוני והאינסופי של עבודת הכפיים. ״שדה התירס״ שנסרג בעבודת יד, נפרש מתוך סוליות נעלי עבודה ונתלה בארון כמו בגד בתום יום עמל.
צמח הכותנה משמש רכיב פואטי מרכזי ועוגן בבסיס התערוכה. וילונות, מפות, פרוכות, בגדי שבת וחג – קודש וחול, מזרח ומערב שזורים יחד, ומופיעים בחלל באופני ייצוג שונים; צילום, רקמה, טיפוגרפיה ופיסול. הכותנה מהווה חוט מקשר בין שתי הביוגרפיות המשפחתיות: שמעון אברג׳ל, בוגר בית הספר החקלאי של כי״ח במרקש, עבד מאז הגיעו לארץ כפועל חקלאי בשדות הכותנה בכפר יהושע. יהודה גיטרמן, ילד בן עשר שהתייתם מכל משפחתו במלחמת העולם השנייה, נותר לבד עם אחותו בת החמש עשרה שפירנסה את שניהם בעבודת סבלות בשדה כותנה.
בצילומיה המטופלים של ישי מופיעים ייצוגים שונים של כותנה - כצמח מפורק לגורמים, או כערמות בדים שהונחו זה על זה כשכבות גיאולוגיות של זיכרון אישי ותרבותי.
באוזניות הפטיפון מושמעים שני קולות. האחד - הוקלט בימיו האחרונים של יהודה, שר את הפזמון האהוב עליו מבין תקליטי הרנטגן** המחתרתיים שמכר בילדותו. השני - לקוח משיחה של אתי אברג'ל עם אביה בעת סיור שערכו בכפר יהושע עם יציאתו לגמלאות.
במהלך משותף פעלו האמניות בתערוכה לחיבור בין עולמות באמצעות שתי שפות אמנותיות שונות, תוך גישוש ומפגש של נקודות השקה בתהליך דיאלוגי ממושך. הפערים שנותרו - תלויים בחלל כרוחות רפאים של חלומות ותקוות.
צילומי הצבה מתוך התערוכה "אי קבע", אתי אברג'ל ואורית ישי, צילום: אילת הרצוולף.
