התנועה המבנית־אדריכלית של התערוכה, שתחילתה בפרויקט גמר תואר שני של אסולין באוניברסיטת קליפורניה בלוס־אנג’לס, שואבת השראה מהפילם־נואר — ז’אנר קולנועי של סרטי פשע משנות ה־ 40 וה־ 50 של המאה ה־ 20 , שבמרכזם, על פי רוב, בלש ציני הפועל בעולם של פחד וניכור, בדידות ואימה, ומולו דמותה האניגמטית של הפאם־פאטאל, האשה ההרסנית. הגיבור־הבלש בסרטים אלה הופך לזר בביתו־שלו, שכן הוא נדחק אל שולי החברה וגוזר על עצמו תנועה מתמדת של בריחה והסתתרות מפלישת החברה התאוותנית והקפיטליסטית של לוס־אנג’לס. הבלש מחפש אחר פתרון התעלומה בעודו נענה לפיתויי נשים, לקריאת התיגר, לאגרסיה. בתוך כך הוא מניע את העלילה ואת תודעת קיומו, כשהוא מסתכן בהיבלעות במנגנון המושחת ובשותפות לדבר עבֵרֵה. סרטי הז’אנר מתאפיינים בסצנות ליליות, בתאורה עתירת צללים ובחיתוכי אור דרמטיים בהשפעת האקספרסיוניזם הגרמני, שכן רבים מיוצריו היו קולנוענים יהודים שברחו מגרמניה להוליווד עם עליית הנאצים לשלטון.

​

סיפור ההימלטות של פריץ לאנג, מהבולטים בקולנועני הפילם־נואר שהגיעו לאמריקה, והמפגש (שהתקיים או לא התקיים) בינו לבין שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, עומד במוקד העניין של אסולין. במקביל למערך הפיסולי, הוא יצר סדרת רישומים אקספרסיבית המאיירת את הסיפור שהפיץ לאנג עצמו, שבטרם עזיבתו את גרמניה הציע לו גבלס לנהל את תעשיית הסרטים הגרמנית. על פי לאנג, באותו יום ממש תכנן להימלט ברכבת לפריז, אך בשל התארכות הפגישה עם גבלס נסגרו סניפי הבנקים והוא נמלט מגרמניה ללא כספו. הרישומים מוצגים, כמעין סטורי־בורד, בדף־מפה המונח בכניסה למיצב.