אוצר: אבי לובין

מקום: המשכן לאמנות, עין חרוד.

​​

​

קשה, וכנראה שגם לא צריך, לספר סיפור אחד, עקבי וברור, על 60 שנות עשייה של ביאנקה אשל-גרשוני (1932-2020). אשל-גרשוני עסקה לאורך השנים בשלל תחומים וסוגי מדיה, כמו צורפות, פיסול, ציור, אסמבלאז' וכתיבה, ובמגוון טכניקות, החל מריקוע והלחמה ועד ציור דיגיטלי. בעבודתה התחברו לא פעם נרטיביות, חומריות, רגש ומושגיות, והופיעו נושאים מגוונים כמו נישואין ולידה, פולחן וטקסים, צליבה ולאומיות.

​

אשל־גרשוני הייתה אמנית רב־תחומית פורצת דרך וייחודית בשדה האמנות הישראלי. הסגנון שלה והנושאים האוטוביוגרפיים שעסקה בהם היו חריגים בשדה האמנות המקומי. שורשי האמנות שיצרה בטיולים שעשתה בילדותה עם אביה בכנסיות של בולגריה, והיא עסקה לא פעם באסונות האישיים שחוותה – מות בעלה הראשון, משה אשל, במצבע קדש בעת מילוי תפקידו כטייס קרב, והפרידה מבעלה השני, האמן משה גרשוני, שיצא מהארון. לצד התכנים הביוגרפיים הופיעו גם תכנים נוצריים ושפה של פולחן, עיסוק חומרי עשיר והכרות עמוקה עם תולדות האמנות. היא נעה הלוך ושוב בין הגבוה לנמוך, המיניאטורי והמונומנטאלי, הדקורטיבי והאמנותי. על אף שהייתה אמנית מוערכת מאוד, והציגה לאורך השנים גם במוזיאונים כמו מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב, ואף זכתה בשנת 2009 בפרס מפעל חיים מטעם משרד התרבות, היא פעלה במידה רבה בשוליים. היא לא הייתה חלק אינטגרלי מהזרם המרכזי, או מהמהלכים הקאנוניים של האמנות הישראלית. תערוכה זו היא הרטרוספקטיבה הראשונה שלה.