בטיסה ליוסטון, טקסס, במושב המעבר, אני עוצמת עיניים. בעיני רוחי - רגע הכניסה אל הקפלה של רותקו. מבנה מתומן שתכנן פיליפ ג׳ונסון כבית תפילה לכל הדתות (1971). על קירותיו ציורי שמן כהים ומותאמים למקום, האחרונים שצייר מארק רותקו (1969-1964), תאורה טבעית מאירה ממעל, ומזרונים לתפילה, למדיטציה ולהתבוננות פזורים מתחת. כחמש שנים מפרידות בין המעשה האמנותי למעשה האדריכלי, ולאחריו נשמעה ביוסטון קריאתו של ניל ארמסטרונג מהירח: "Houston, Tranquility Base here. The Eagle has landed" (1969). בין השקט של הכוכב המרוחק ובין הקפלה שמעבר לים מבקשת התערוכה להיות אותו הדבר, לפעול כמנגנון שהייה, כמרחב המאפשר להאט, לקחת אוויר מלוא הריאות, להביט נכוחה.

​​

​

​

​

​

​

​

​

​

​​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

העבודות בתערוכה פועלות כזירות של שקט פעיל - מיצבים ציוריים המורכבים כמו משפט תחבירי או פרטיטורה ממקבץ עבודות של אמן.ית לצד עבודות מתקופות או מחזורים אחרים. את החלל חוצה מיצב וידאו פיסולי המתחקה אחר אותה המנגינה בתלת־ממד. כל עבודה נושאת בדרכה מחוות מדודות לקו ולחומר, ומזמנת ריכוז, כמו היתה היא עצמה פעולת נשימה. התערוכה בכללותה מהווה גם היא זירה, מרחב המעניק אפשרות לכייל מצב תודעתי של בהייה והתמסרות למעשה הסימון או השרטוט, לַצבעים, לַמרקמים ולחמקמקותו של הדימוי.  ​​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​​

​

​​

 

"באֵין רואֶה" משמעו לפעול בהסתר, בחשאי, רחוק מהעין, אלא שבמשחק מילים בין ה"אין" ל"עין" נגזרת כותרת התערוכה, "בעֵין רואה". הכותרת מרמזת על מנגנון הראייה האנושי, שראשיתו זיהוי של צבע, קו, צורה ותנועה, ואף על פי כן משהו מן הנסתר נותר בתערוכה בעינו, היא כמו מבקשת להמתיק סוד עם צופיה בהקשר הקופפרמני, להציע לעבודותיו, שבדרך כלל הן נעדרות כותרת, קריאה חדשה תלוית מקום וזמן – כ״כיסים של שקט שאפשר להשריש בהם שורשים ולצמוח״ (מארק רותקו, הרצאה בייל, 1969).