And Again, and Again
The exhibition "And Again, and Again" extends beyond the architectural structure of the Museum for Islamic Art and Cultures of the East, drawing inspiration from it. It focuses on visual and musical expressions of patterns and repetition in art, offering interpretations of their significance—from connections to mysticism and the concept of infinity in Eastern culture to rational and structural representations in the West.
In Islamic culture and among Eastern societies, repetition expresses divine perfection. Complex geometric patterns, such as mashrabiya, characterized by symmetry and mathematical order, reflect a timeless logic associated with the divine, aligning with the prohibition on depicting human figures in religious contexts.
Geometric and mathematical patterns also play a role in Western artistic traditions. During the Renaissance, repetitive designs emphasized harmony and order, embodying a rational worldview. By the late 19th century, with the rise of modernism, the pursuit of innovation and simplicity led to the rejection of ornamentation. However, in the 21st century, decorative trends have experienced a revival, driven by technologies that integrate pattern-based ornamentation with functionality.
Repetition and multiplicity can also be interpreted socially: recurring elements sharpen the distinction between the individual and the collective, yet they also blur these boundaries when the group provides meaning to the individual as part of a whole. In Eastern cultures, decorations such as arabesques, based on repeating patterns, symbolize equality in individual contributions to the collective. In contrast, Western 20th-century culture often reflected an emphasis on individuality through asymmetry, highlighting personal uniqueness and the ability to break away from conventions.
The works in the exhibition explore repetitive patterns in various manifestations, emerging from the artistic processes and themes that concern the participating artists: tradition and its influence on identity, fear of emptiness (horror vacui) driving compulsive action, architectural contexts of construction and destruction, spiritual aspects of the creative process, relationships between the individual and the group, gender, and the ability of objects to carry cultural significance.
"And Again, and Again" invites viewers to trace the repeated actions and motifs within the works, adding their own unique interpretive layer.
Curator: Tal Bechler
Artists:
Nadine Bar Noy, Rami Tarif, Miriam Kabessa,
Talia Mukmel, Aviad Sinemans,
Daniel Feldhaker, Lila Klinger,
Ronen Sheharbani, Amir Tomashov
Ruthie de Vries, Bag of Tears, installation photography: Heli Yozvitz.
תנועות מתחלפות של חשד ותשוקה מגדירות את הפיסול של רון אסולין, התר אחר משמעות באמצעות חיתוך ופירוק, תנועה והכפלה. אסולין מחלץ את הסיפור הגלום בחומר ובצורה בעבודת פיסול מחושבת, כמעשה בלש המבקש לגלות כיצד הדברים מורכבים. הוא מתמרן את החפצים והחומרים וחוקר את האופנים שבהם אפשר ליצור מתוכם אחרוּתּ של אובייקט, של מקום, של חלל.
אמעריקע, באיות הנהוג ביידיש, היא בית שהופך לחלל של מעברים ומחילות; אירוע דרמטי של אור וצל; מבוך העשוי מאשליות ראייה ופתחי הצצה; מרחב ביתי פרוץ, מתעתע, שאליו נכנסים דרך ארון בגדים.מראת הארון, הממוסגרת בדלת, נחתכה לשני חלקים המותקנים בדפנות הארון הנגדיות ויוצרת אשליה של מסדרון אינסופי. אלומת אור הבוקעת מאחת מדלתותיו מובילה אל מבנה מניפתי של כיסאות, החודרים אחד לתוך השני ומְְדמים מקטע של גרם מדרגות. כמה זוגות נעליים הופכים למעין טורסו מטורזן המונח על מגירת הארון; זוג נעליים נוסף, שכמו תקוע בזווית המבט המוקצן, מונח מתחת לגרסה צרה ומכווצת של מיטה. הצפייה מוסטת ומיטלטלת בתוך כך מפסל אחד לשני, כאשר על החלל כולו שולט מעין מפעיל מריונטות נסתר, בצורת נברשת ישנה התלויה מתקרה מעורערת. זה המנגנון החבוי, שממנו בוקעת מערכת התאורה.
Ruthie de Vries, Bag of Tears, installation photography: Heli Yozvitz.
התנועה המבנית־אדריכלית של התערוכה, שתחילתה בפרויקט גמר תואר שני של אסולין באוניברסיטת קליפורניה בלוס־אנג’לס, שואבת השראה מהפילם־נואר — ז’אנר קולנועי של סרטי פשע משנות ה־ 40 וה־ 50 של המאה ה־ 20 , שבמרכזם, על פי רוב, בלש ציני הפועל בעולם של פחד וניכור, בדידות ואימה, ומולו דמותה האניגמטית של הפאם־פאטאל, האשה ההרסנית. הגיבור־הבלש בסרטים אלה הופך לזר בביתו־שלו, שכן הוא נדחק אל שולי החברה וגוזר על עצמו תנועה מתמדת של בריחה והסתתרות מפלישת החברה התאוותנית והקפיטליסטית של לוס־אנג’לס. הבלש מחפש אחר פתרון התעלומה בעודו נענה לפיתויי נשים, לקריאת התיגר, לאגרסיה. בתוך כך הוא מניע את העלילה ואת תודעת קיומו, כשהוא מסתכן בהיבלעות במנגנון המושחת ובשותפות לדבר עבֵרֵה. סרטי הז’אנר מתאפיינים בסצנות ליליות, בתאורה עתירת צללים ובחיתוכי אור דרמטיים בהשפעת האקספרסיוניזם הגרמני, שכן רבים מיוצריו היו קולנוענים יהודים שברחו מגרמניה להוליווד עם עליית הנאצים לשלטון.
סיפור ההימלטות של פריץ לאנג, מהבולטים בקולנועני הפילם־נואר שהגיעו לאמריקה, והמפגש (שהתקיים או לא התקיים) בינו לבין שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, עומד במוקד העניין של אסולין. במקביל למערך הפיסולי, הוא יצר סדרת רישומים אקספרסיבית המאיירת את הסיפור שהפיץ לאנג עצמו, שבטרם עזיבתו את גרמניה הציע לו גבלס לנהל את תעשיית הסרטים הגרמנית. על פי לאנג, באותו יום ממש תכנן להימלט ברכבת לפריז, אך בשל התארכות הפגישה עם גבלס נסגרו סניפי הבנקים והוא נמלט מגרמניה ללא כספו. הרישומים מוצגים, כמעין סטורי־בורד, בדף־מפה המונח בכניסה למיצב.
באמעריקע אסולין מוליך את הצופה אל תוככי הבית, אל הקרביים של בטן הארון, אל פרופיל הכיסא, אל פינת המיטה. מנגנון העקירה וההימלטות המזוהה בסיפור הבריחה של לאנג ובסרטים שביים בשנות גלותו, נפרשׂ באמצעות הטענת החפצים הביתיים בכוח מאגי רווי סוד ותשוקה. המניפולציות המבניות מניעות את העלילה, המתקבלת ככוריאוגרפיה צורנית וירטואוזית של אימה וחרדה, ערעור על היציב והידוע, חתירה תחת כל הניתן לאחיזה. מתוך הווייתו של הזר, המצוי מחוץ לסדר הדברים, מחולצת אפשרות ההשתנות והמעבר ממבנה אחד לאחר. המרחב אינו נתפס אפוא כמצב נתון אלא כמבוך דינמי ומניפולטיבי, והגולה אינה רק תודעה טרגית אלא פיזיקה של חפצים, מניפולציה של מבנים מוּכּּרּים, תנועה של חומר החוצבת נתיבי מילוט. מנגנון זה מחולל סיפורים מקבילים ומצטלבים. אחד מהם הוא זה של הסופר והמתרגם עודד וולקשטיין, המקריא את סיפורו כשקולו בוקע מתוך קצה־שארית של שפופרת טלפון.
המיצב כולו מורכב ממעברים, מרחבי ביניים, מרווחים, כקיום של תווך במקום־לא־מקום. העבודות מסמנות את זרותו של האובייקט ושל המרחב הפיסולי, את הימצאותם מחוץ לסדר הקיים, בעודן חותרות תחת האפשרות של הצופה להישאר בעמדה אובייקטיבית, מרוחקת. הבית נשאר כקליפה קינטית, כסט קולנועי שאיבד את כוכביו, בעודו ממשיך להפיק אור, צל ואשליה. באופן פרדוקסלי, בתוך כך הוא תובע מעורבות, ביקורת והתמודדות עם ממשות טראומטית.
