And Again, and Again
The exhibition "And Again, and Again" extends beyond the architectural structure of the Museum for Islamic Art and Cultures of the East, drawing inspiration from it. It focuses on visual and musical expressions of patterns and repetition in art, offering interpretations of their significance—from connections to mysticism and the concept of infinity in Eastern culture to rational and structural representations in the West.
In Islamic culture and among Eastern societies, repetition expresses divine perfection. Complex geometric patterns, such as mashrabiya, characterized by symmetry and mathematical order, reflect a timeless logic associated with the divine, aligning with the prohibition on depicting human figures in religious contexts.
Geometric and mathematical patterns also play a role in Western artistic traditions. During the Renaissance, repetitive designs emphasized harmony and order, embodying a rational worldview. By the late 19th century, with the rise of modernism, the pursuit of innovation and simplicity led to the rejection of ornamentation. However, in the 21st century, decorative trends have experienced a revival, driven by technologies that integrate pattern-based ornamentation with functionality.
Repetition and multiplicity can also be interpreted socially: recurring elements sharpen the distinction between the individual and the collective, yet they also blur these boundaries when the group provides meaning to the individual as part of a whole. In Eastern cultures, decorations such as arabesques, based on repeating patterns, symbolize equality in individual contributions to the collective. In contrast, Western 20th-century culture often reflected an emphasis on individuality through asymmetry, highlighting personal uniqueness and the ability to break away from conventions.
The works in the exhibition explore repetitive patterns in various manifestations, emerging from the artistic processes and themes that concern the participating artists: tradition and its influence on identity, fear of emptiness (horror vacui) driving compulsive action, architectural contexts of construction and destruction, spiritual aspects of the creative process, relationships between the individual and the group, gender, and the ability of objects to carry cultural significance.
"And Again, and Again" invites viewers to trace the repeated actions and motifs within the works, adding their own unique interpretive layer.
Curator: Tal Bechler
Artists:
Nadine Bar Noy, Rami Tarif, Miriam Kabessa,
Talia Mukmel, Aviad Sinemans,
Daniel Feldhaker, Lila Klinger,
Ronen Sheharbani, Amir Tomashov
%2C%20%D7%94%D7%96%D7%A8%D7%A7%D7%AA%20%D7%93%D7%99%D7%95%2C%202025%2C%20100%D7%A2%D7%9C70%20%D7%A1%D7%9E.jpg)
דניאל קאפ, היתלות (קדישמן), הזרקת דיו, 2025, 100על 70 ס"מ, גלריה דנה.
%2C%20%D7%94%D7%96%D7%A8%D7%A7%D7%AA%20%D7%93%D7%99%D7%95%2C%202024%2C%20100%D7%A2%D7%9C70%20%D7%A1%D7%9E.jpg)
דניאל קאפ, היתלות (שמי), הזרקת דיו, 2024, 100על70 ס"מ, גלריה דנה.
בסדרת הצילומים "היתלות" קאפ מצלם עצמו קשור בקצות אנדרטאות ופסלי חוץ, מצמיד את גופו אליהם בחבלי העמסה (ראצ'טים). הוא מתייחס לפיסול גברי, מאסיבי ומונומנטלי מברזל חלוד, שרווח במרחב הישראלי החל משנות ה-60, ובוחר בשלושה פסלי פלדה מונומנטליים בירושלים ("שלוש הדתות", יגאל תומרקין; "מעגלים", מנשה קדישמן (1977), "הברות", יחיאל שמי (1982), כמו מבקש להיאחז בקרקע תרבותית יציבה. גופו הצעיר והפגיע של קאפ כבול לפסלים, דומם ורפוי, משתלב בהיגיון הפיסולי של כל פסל ונטמע בו, אך מעלה על הדעת קרבן הנקשר למזבח, את רעיון העקדה התנכ"י ומחשבות על יחסי אבות ובנים, אבות רוחניים ותרבותיים לצד אביו הפרטי של האמן, אשר נפטר לפני שנה.
עבודת הוידאו "פרוטומה (גיחזי)" מתנהגת כפסל חסר חומר וגוף, למרות היותה אנושית ואישית מאוד. בעבודה מופיע אביו של האמן בקומפוזיציה המזכירה את פסלו האבוד והנשכח של יחיאל שמי, גיחזי. פסל, אשר אבד בעת פינוי בית הערבה, ומתקיים דרך זוג תשלילים בארכיון המתעדים את יצירתו המוקדמת של שמי, עת פיסל בהשראת הפיסול הכנעני בחצרו של דנציגר. בעוד שהכנעניים נטו לפסל דמויות תנ"כיות הרואיות, שמי בחר בגיחזי – דמות תנ"כית שולית, אנטי-גיבור תנכ"י – כסוג של מרד בערכי הפיסול הכנעני. עבודת הוידאו המוקרנת בהקרנה מחזורית, מבוסס על צילום אביו של קאפ כשנה לפני מותו. למעשה, זהו הצילום האחרון שלו בעבודת אמנות של בנו. דיוקן האב מצולם על מעין פרוטומה מאבן גיר במנח זהה לדמות המפוסלת, ומקל ההליכה שלו הוארך עד שנדמה כי הפסל מרחף באוויר. בתרבות המערבית צורת הפרוטומה ייצגה פיסול של מנהיגים, אך על גבי המעמד המצולם בעבודת הודיאו מופיעה דמות פרטית, אנונימית לצופה, אסייתית למראה, מבטה פגיע, ומקל ההליכה התומך בה בחולייה נדמה למקל של רועה צאן כנעני.

דניאל קאפ, היתלות, גלריה דנה, צילום הצבה: דניאל חנוך.
בפסלים "תן זהוב" ו"אנפה אפורה" קאפ משתמש בגפיים של חיות מקומיות, ומאריך אותן בעזרת עצמים דוממים לכדי מערכות פיסול צרות וארוכות השואפות מעלה; מעין אנדרטאות דקיקות ופגיעות, סוריאליסטיות למראה, המבוססות על הרחבת גופים של חיות ארצישראליות נפוצות, ועל ניגודים ומתחים פיסוליים פנימיים בין איבריהן השונים. המטריה השחורה שנוספה לרגל התן הזהוב היא לא רק אובייקט טעון תרבותית ובעל קונוטציות קולנועיות, אלא חפץ המקיים סתירה פנימית בין שבריריות וארעיות לבין השאיפה להגן ולסוכך. בראש המטריה דולק נר לבן. טיפות השעווה הנוטפות ממנו על גבי המטריה מחליפות את טיפות גשם מדומיינות, ויוצרות חיבור בין אש למים. בפסל השני נוצקה רגלה הדקיקה של אנפה אפורה בברונזה, בתהליך יקר ומורכב שהופך את האיבר המת למעין תכשיט זהוב, ואת המוות ליופי. רגל הברונזה שהוארכה עוד ועוד עד שהיא פוגשת קורה בתקרת הגלריה - כמו היתה עמוד תמיכה שאין ביכולתו לתמוך באמת – אוחזת במקל ההליכה המקורי של אביו של קאפ, שנתמך בו בשנותיו האחרונות.


דניאל קאפ, היתלות, גלריה דנה, צילום הצבה: דניאל חנוך.
פסל הקיר "צירים" המפוסל בעץ אלון נראה ספק כמו צלב ספק כמו מפגש בין שני צירים – ציר אופקי וציר אנכי – שכל אחד מהם מורכב משורת ראשים מוכפלים המבוססים על סריקת תלת ממד של פני האמן. חזרתיות הדימוי לאורך הצירים יוצרת מחווה גופנית של תנודות "כן" ו"לא", של הנהון ושלילה, המבטאת את התנועה הפנימית המלווה כל קבלת החלטה, כל התלבטות או בחירה. נדמה שהפסל מנציח סוג של ספק פנימי מתמיד דרך יצירת שובל של תנודות ראש. בנוסף, הכפלת הראש יוצרת מעין קהל של ראשים; התנועה האישית הופכת קבוצתית, כשם שהעצב הפרטי נמהל בזה הקולקטיבי.
'גן הפסלים' המקומי, המוצג במיצב 'היתלות' נטוע בקרקע של האמנות והמרחב הישראלי אך שואף להתגבהות ולהתנוססות כלפי מעלה, מנסח כמיהה להתרוממות רוחנית דרך החומר. דרך גוף האמן וְגַפֵּי החיות, קאפ מנסה להיתלות ולהתעלות בו זמנית. הגוף השברירי כמו נאחז בחומר, מבקש למצוא בו נחמה ומשען.
התערוכה התאפשרה בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות והקרן "אמנות עכשיו" (Art Now).


