And Again, and Again
The exhibition "And Again, and Again" extends beyond the architectural structure of the Museum for Islamic Art and Cultures of the East, drawing inspiration from it. It focuses on visual and musical expressions of patterns and repetition in art, offering interpretations of their significance—from connections to mysticism and the concept of infinity in Eastern culture to rational and structural representations in the West.
In Islamic culture and among Eastern societies, repetition expresses divine perfection. Complex geometric patterns, such as mashrabiya, characterized by symmetry and mathematical order, reflect a timeless logic associated with the divine, aligning with the prohibition on depicting human figures in religious contexts.
Geometric and mathematical patterns also play a role in Western artistic traditions. During the Renaissance, repetitive designs emphasized harmony and order, embodying a rational worldview. By the late 19th century, with the rise of modernism, the pursuit of innovation and simplicity led to the rejection of ornamentation. However, in the 21st century, decorative trends have experienced a revival, driven by technologies that integrate pattern-based ornamentation with functionality.
Repetition and multiplicity can also be interpreted socially: recurring elements sharpen the distinction between the individual and the collective, yet they also blur these boundaries when the group provides meaning to the individual as part of a whole. In Eastern cultures, decorations such as arabesques, based on repeating patterns, symbolize equality in individual contributions to the collective. In contrast, Western 20th-century culture often reflected an emphasis on individuality through asymmetry, highlighting personal uniqueness and the ability to break away from conventions.
The works in the exhibition explore repetitive patterns in various manifestations, emerging from the artistic processes and themes that concern the participating artists: tradition and its influence on identity, fear of emptiness (horror vacui) driving compulsive action, architectural contexts of construction and destruction, spiritual aspects of the creative process, relationships between the individual and the group, gender, and the ability of objects to carry cultural significance.
"And Again, and Again" invites viewers to trace the repeated actions and motifs within the works, adding their own unique interpretive layer.
Curator: Tal Bechler
Artists:
Nadine Bar Noy, Rami Tarif, Miriam Kabessa,
Talia Mukmel, Aviad Sinemans,
Daniel Feldhaker, Lila Klinger,
Ronen Sheharbani, Amir Tomashov
סאמר סלאמה, פרגמנטים, צילום הצבה: הדר סייפן.
עכ"פ: פסואה חי וכתב בליסבון בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הספר בנוי מפרגמנטים של הגיגים על אודות הקיום האנושי, קיומו שלו, משמעות היצירה, רגשות ויחסים בין־אישיים, עירוניוּת ועוד. כטקסט שנכתב על ידי הדמות הבדויה ברנרדו סוארס, פחות ניכרת בו זהותו הסובייקטיבית של פסואה, אלא ריבוי קולות ופירוק "האני". מעניין לחשוב על ההקבלה לקול שלך כיום כיוצר שחי ופועל בדרום תל אביב-יפו, שאליה עברת מירכא.
ס"ס: כמו הספר, כך גם אני מתנהל בחיים, בין בועות ביטחון קטנות המפוזרות בכל מיני מקומות, גם בכפר וגם בעיר. תחושת האי־שייכות זהה בשני המקומות, תמיד הרגשתי כמו גוף זר שמנסה למצוא את מקומו גם בירכא וגם בתל אביב. כיום, וזו הסיבה שהתחברתי לספר בצורה כזו עמוקה, אני מקבל את תחושת התלישות: במקום לנסות למצוא את המקום שלי, אני בונה אותו, והוא נבנה בצורת תאים קטנים במקומות שונים, לפעמים מתחברים ולפעמים לא.
עכ"פ: ספר האי־נחת הוא למעשה מקבץ של טקסטים שחוברו יחד. מעין חיבור של חיבורים שנאספו לאורך שנים. כלומר פעולת הבחירה של מקטע מבחינתך נעשית על מקטע שנבחר בעצמו. אילו מקטעי טקסט בחרת למחוק?
ס"ס: מקטעי הטקסט שבחרתי הם משפטים שהשאירו בי רגש חזק כשקראתי אותם, כי הם נוגעים להתנהגות אנושית במצבי לחץ ומשבר בתקופה קשה, פרגמנטים הנקשרים למציאות של מלחמה, כמו זו שהיינו בה בשנתיים האחרונות. הם הציגו בפניי דרכים להבין איך רגשות ומחשבות מתגבשים או נמחקים ואיך להתמודד איתם.
עכ"פ: התערוכה שלך עוסקת בטקסט תוך ביטול היכולת לקרוא אותו. תפיסת הטקסט כחומר מתכלה מנוגדת למהותו כדבר מה קבוע. הקריאה מתאפשרת רק כשהוא נאמן לממדיו המקוריים כספר קריאה בעולם, אך בתיווך של האמנות שלך - כשהוא מקבל אופי מרחבי בהופעתיו בפורמטים שונים על הקירות, הטקסט הופך לא נגיש. למעשה הוא מתחקה אחר מחיקתו יותר מאשר אחר נוכחותו. איך מתיישבת הסתירה הזאת?
ס"ס: הטקסט בשבילי הוא לא רק אמצעי להעברת משמעות, אלא מקום שהייה. בתקופה האחרונה, שהתאפיינה במתח ובחוסר יציבות, חיפשתי מקום שאפשר להיכנס אליו, גם אם לא להבין אותו עד הסוף. ספר האי-נחת, שנכנס לחיי במקרה, הפך למרחב שכזה. הקריאה בו לא הייתה רציפה או שלמה, אלא מקוטעת: בחרתי וסימנתי פרגמנטים . פניתי אל הטקסט לא כמקור ידע אלא כמרחב רגשי, שניתן לשהות בו ולהתפרק מתוכו. הוא היווה מקום בטוח שמאפשר קיום של רגשות מורכבים, כאשר נוכחות והעדר מתקיימים בו בזמן. התערוכה כמרחב משקפת זאת.
עכ"פ: ראשית אתה בוחר, מסמן, מנכיח, ואז חוזר אחורה ומוחק ומעלים. דווקא סימני הניקוד שנועדו להקל על תהליכי הקריאה נותרים כשלעצמם, כמו כלי עזר או קביים הנותרים בלי הגוף שהם אמורים לתמוך. אפשר לקרוא את הניקוד, עקבותיו של הכתוב, של המנגינה שלו, כמו עקבות של כף רגל, ביטוי ויזואלי למה שהיה ואיננו.
ס"ס: המחיקה אינה העלמה אלא הפשטה. אין אפשרות למחוק משהו לגמרי, תמיד נותר סימן קטן, גם אם הוא רק הזיכרון שלו או עקבותיו. זהו רגע של השתקה, שמהדהד את ניסיונות המחיקה של תרבויות וזהויות שאנחנו חווים סביבנו, אבל זהו גם הרגע שבו נשאר משהו מהותי, גרעיני, שאינו ניתן להסרה. סימני הניקוד שנותרים בתהליך ההפשטה הופכים עדות לנמצא ולמחוק בעת ובעונה אחת. התפקיד המקורי של סימני הניקוד שנוספו לשפה הערבית בשלב מאוחר בהתפתחותה נועדו לעזור בקריאה, בהבחנה בין אותיות דומות, והם מהווים סוג של מצפן בשפה. אני עוסק בהפשטת הטקסט עד שהוא הופך לדימוי גרפי, כמעט כמו קוד, שמכוון אל השכבה העמוקה יותר, כך שנדמה שאם נמשיך לקלף, אולי הוא יתגלה מתחת לצבע. סימני הניקוד ללא גוף האותיות הופכים למעין קוד פתוח, שניתן לפרש אותו בדרכים שונות. הסיפור האישי הופך קולקטיבי.
עכ"פ: הפרקטיקה של ההפשטה ניכרת גם בצבע וגם בצורה - התערוכה מתאפיינת בפלטה של צבעי אדמה, הנעים בין חום, אדום, שחור וירוק. הלבן בולט כמו טיפקס, כמו תיקון של טעות. ומבחינת הצורה - השימוש בדגמים גיאומטריים של מרובעים שונים...
ס"ס: הצבעים מגיעים מהבית, מהכפר שגדלתי בו: האדמה, הנוף, גם אריחי הקרמיקה הביתיים בגודל של 20X20 ס"מ. בציורים שלי אני משתמש בטכניקה של הטבעה, אני מצייר על אריחי הקרמיקה, ומצמיד אותם לקנבס. מה שעבר בתהליך ממצע חומרי אחד למצע חומרי אחר, מה ששרד את המגע, הוא הקובע את הדימויים. אלו נתפסים כשאריות של זיכרון אדריכלי, זיכרון של המרחב שממנו באתי, שהוא חלק מהזהות שלי, המוטבעת על המצע הציורי. כך גם הזיכרון, גם הוא עובר תהליך של מחיקה.
עכ"פ: זו הפעם הראשונה שלצד הציורים אתה מציג עבודת וידאו המתעדת תהליך מחיקה דיגיטלי. בעבר הצגת רק את תוצרי המחיקה. הפעם אתה חושף מעט את מאחורי הקלעים.
ס"ס: נכון. הווידאו תפקד כשלב הכנה לציור, וכעת הוא עומד בזכות עצמו. בווידאו נראה מסך של תוכנת אילוסטרייטור, שאני משתמש בה ביומיום בעבודתי כמעצב, ובו משפט מצוטט אחד שתרגמתי לערבית מהנוסח האנגלי שתורגם מפורטוגזית. ראשית הוא מופיע על המסך במלואו, בהמשך נראָה תהליך הדרגתי של מחיקה, הכולל עצירות, תיקונים וחזרות לאחור, עד שנותרים ממנו רק סימני הניקוד. לא רואים מי מוחק ונדמה ש“רוח רפאים” מוחקת אותו. הסאונד שמלווה את התהליך הוא קולות מסביבת העבודה הטבעית שלי, רעשי הרחוב או תקתוק של מקלדת, כדי להדגיש את הפעולה כריאליסטית, כמעשה מתמשך, כמעט פרפורמטיבי. היומיום כמו מנרמל את פעולת המחיקה הסיזיפית, ומטעין את משמעות ההשתקה במציאות.
עכ"פ: מעניינות ״הטעויות שאתה מתקן באמצע נגינה״, שמשוות בין רישום טקסט לרישום של דימוי, בין הטקסטואלי לחזותי. תהליכי הפשטה מקבילים שמתרחשים בשני השדות הללו וחוברים לתוצר מופשט אחד.
ס"ס : התנועה האנושית - הטעויות והחזרה לתקן - היא מאוד משמעותית, כמו במציאות. הזום־אין למילים הוא ממד נוסף של פירוק, יש כאלה שאני שוהה איתן קצת יותר זמן, וכאלה שאני עובר מהר יותר, וזה בכוונה, זה פשוט כמו למרקר, בעצם בחרתי פסקה אחת, וזה המרקור הראשון, ואז המילים הן עוד שכבה של מרקר. המרקר, השהייה, הוא כמו מכחול הצבע.
עכ"פ: על ספסל רחוב מול החלון לנוף בכניסה לתערוכה מונח הספר של פסואה, והקהל מוזמן לשבת ולעיין בו, לתור אחר הטקסט הנעדר, להרים מבט אל מרחב הנוף הירוק בחוץ, ולנשום. כמו הנשימה שנותן אריח הקרמיקה הירוק היחיד שתלוי על הקיר הלבן כמו נקודה בסוף משפט. בעוד שבמרחב התערוכה מחיקות הטקסטים מקיפות את הקירות כמשפט חסר, הרי שבספר המשפטים לא רק קריאים אלא אף מסומנים באמצעות דגלוני סימון, אף אלו עשויים מפרגמנטים של ציורים על נייר שלך.
ס"ס: הספר הגיע אליי כמתנה מחברה. היא הקריאה לי ציטוט ממנו, ומאותו הרגע הוא הפך לאובייקט משמעותי בחיי. הדבר גרם לי לחשוב על האופן שבו אנשים מעבירים ספרים כשהם מפנים את הבית; הם לא רוצים לזרוק אותם, ולכן מניחים על ספסל ברחוב. תמיד מרגש אותי לעבור ליד ספסל מלא בספרים ישנים. בתוך הספר שעל ספסל הרחוב, שהכנסתי לתערוכה, סימנתי את כל הציטוטים שמופיעים על קירות התערוכה, גם אותם לא פינו, הם מחכים שמישהו יקרא אותם, יעצור בהם.
סאמר סלאמה, פרגמנטים, צילום הצבה: הדר סייפן.