top of page

And Again, and Again

The exhibition "And Again, and Again" extends beyond the architectural structure of the Museum for Islamic Art and Cultures of the East, drawing inspiration from it. It focuses on visual and musical expressions of patterns and repetition in art, offering interpretations of their significance—from connections to mysticism and the concept of infinity in Eastern culture to rational and structural representations in the West.

In Islamic culture and among Eastern societies, repetition expresses divine perfection. Complex geometric patterns, such as mashrabiya, characterized by symmetry and mathematical order, reflect a timeless logic associated with the divine, aligning with the prohibition on depicting human figures in religious contexts.

Geometric and mathematical patterns also play a role in Western artistic traditions. During the Renaissance, repetitive designs emphasized harmony and order, embodying a rational worldview. By the late 19th century, with the rise of modernism, the pursuit of innovation and simplicity led to the rejection of ornamentation. However, in the 21st century, decorative trends have experienced a revival, driven by technologies that integrate pattern-based ornamentation with functionality.

Repetition and multiplicity can also be interpreted socially: recurring elements sharpen the distinction between the individual and the collective, yet they also blur these boundaries when the group provides meaning to the individual as part of a whole. In Eastern cultures, decorations such as arabesques, based on repeating patterns, symbolize equality in individual contributions to the collective. In contrast, Western 20th-century culture often reflected an emphasis on individuality through asymmetry, highlighting personal uniqueness and the ability to break away from conventions.

The works in the exhibition explore repetitive patterns in various manifestations, emerging from the artistic processes and themes that concern the participating artists: tradition and its influence on identity, fear of emptiness (horror vacui) driving compulsive action, architectural contexts of construction and destruction, spiritual aspects of the creative process, relationships between the individual and the group, gender, and the ability of objects to carry cultural significance.

"And Again, and Again" invites viewers to trace the repeated actions and motifs within the works, adding their own unique interpretive layer.

Curator: Tal Bechler

Artists:
Nadine Bar Noy, Rami Tarif, Miriam Kabessa,
Talia Mukmel, Aviad Sinemans,
Daniel Feldhaker, Lila Klinger,
Ronen Sheharbani, Amir Tomashov

חיימי פינכל, "רק לא חיימק'ה", 2025. צילום: הדר סייפן

בחלל התערוכה פניכל משחזר ומפרק בו זמנית את זכרונותיו מהבית השכול - בית סבו וסבתו : השפריץ שכיסה את הבית, תמונת הדוד בכניסה, דלת הזכוכית ונר הנשמה הדולק תמיד - כל אלו הם חומרי הגלם של המיצב שנבנה אל תוך הגלריה.

חלל הגלריה המוכר של מרכז ההנצחה שינה את פניו: מסדרון צר מצופה שפריץ מקבל את פני הצופה. החומר, המוכר כמעטפת בנייני שנות החמישים עד השמונים, חודר לתוך החלל ומצפה את קירותיו. קיר נוסף, מכוסה גם הוא בשפריץ, חוצה את החלל ומגדיר אותו כמרחב חדש - ספק דירה, ספק אתר זיכרון. במרכזו ניצבת מיטת יחיד חשופה ועליה כרית, שתיהן יצוקות מטרצו - חומר שמוכר לנו ממרצפות הבתים הישנים. שלד המיטה הריק וכרית האבן, שניכר בה עקבת ראש, נותרות קפואות בין שינה למוות.

דלת זכוכית כפי שזכורה לו מבית סבו וסבתו מופיעה בעבודת הווידאו „נופלים“, עליה חרוטים פרחים בסגנון אר נובו. באמצעות אנימציה עדינה מתרחשת בה מטמורפוזה מצמררת: הפרחים קמים לתחייה, נובלים, ונופלים. חלון הזכוכית הופך לשער בין החיים למתים. לצד הדלת, דמותו של הדוד חיים פניכל, מתהווה ומתפוגגת בו זמנית בוידאו "רק לא חיימק'ה" שבו נראית הלהטה של לוח ברזל, החתוך לפי מתווה פניו של הדוד.

על גבי קיר השפריץ - קוץ ישראלי, "חוח עקוד" מונצח בתבליט עדין. החוח, ששלדו הלבן־אפור נשאר בשדה שנים רבות אחרי נבילתו, משמש עבור האמן סמל, אנדרטה של חיים שנגמרו אך ממשיכים להכאיב. על הרצפה מונחות נעלי עבודה שחוקות היצוקות מאדמת השרון - אדמת ילדותם של האמן ושל דודו. "אדמה כבדה" כך קרא להן פניכל - ביטוי המתייחס לקרקע דחוסה וחסרת אוורור, ומהדהד את הנפש העמוסה באבל ובזיכרון.

בחלל פנימי ושקט נשמע קולו של האמן שר את "ראיתי ציפור רבת יופי.." - שיר שנצרב בזיכרונו מטקסי הזיכרון של ילדותו. השירה, א-קפלה, מחוספסת ובלתי מהוקצעת, נדמית כעולה מתוך שכבת הגרנוליט המכסה את הרצפה. הגרנוליט, אותו חומר בניין המזוהה עם אתרי הנצחה ורחבות טקסים, מתפרק כאן מהקשרו הממסדי ומתפזר כשטיח חצץ המקשה על ההליכה.

הרחש הנוצר מתנועת הצופה מצטרף לשירת האמן ויוצר שכבת סאונד נוספת, המערערת את שלוות החלל. בין הקול, החומר והדממה נפרש מרחב של התייחדות - מקום שבו הזיכרון, הגוף והקול שזורים זה בזה.

להחזיק יחד אמת חומרית ורגשית - בין עבודת הכפיים של האמן הפועל והבונה במו ידיו, לבין המרחב הפנימי של הזיכרון, הפצע והגעגוע.

במובן זה, התערוכה מהדהדת את עבודתו של גדעון גכטמן, המוצג כאן כאמן אורח בשתי עבודות אייקוניות – "הטווס“ ו-"הברוש“. גכטמן, שהשפיע עמוקות על פניכל ועל בני דורו, עסק במוות, בזיכרון ובמלאכת החשיפה של מה שנמצא מאחורי החומר. הטווס המפוחלץ, סמל ליופי נצחי ולחיים שאינם מתכלים, מוצב על בסיס שיש - חומר של מצבות וזיכרון. הברוש, עץ המוכר לנו מבתי הקברות, שומר על נוכחות מאופקת וטעונה בכניסה לתערוכה. הדיאלוג בין שני האמנים - זה שחי ויוצר, וזה שנעדר אך נוכח - מחדדים את שאלת הגבול בין החומר לגוף, בין מלאכת חיים למעשה ההנצחה. שניהם מבקשים לבדוק כיצד החומר יכול לשאת זיכרון, ואיך מלאכת היד, היציקה, השיוף והדיוק, הופכים לפעולה של אהבה ופיוס עם מה שאבד.

"רק לא חיימק'ה" הוא מסע בין זיכרון למרחב, בין חומר לנצח. פניכל אינו מבקש להקים אנדרטה חדשה, אלא לחשוף את החומרים מהם עשויה ההנצחה הישראלית ואת הזיכרון הגנטי המקומי שלהם - השפריץ, הטרצו, הגרנוליט. לא במקרה נבחר מקום התצוגה: הגלריה לאמנות ישראלית שבמרכז ההנצחה, הסמוכה לחדר הזיכרון ולרחבת הגרנוליט המתפרשת כמניפה לצידה.

“תערוכת יחיד עם המתים”, כפי שכינה האמן את הפרויקט, מהדהדת כמעין שיחה בין עבר להווה, בין חיים למוות. ובתוך החלל, שבו כל קיר נושא את סימני הזמן, נשמעת שוב הקריאה הילדית - "רק לא חיימק'ה"- הפעם כבקשה פשוטה: להפריד בין חיים למוות, למצוא מקום שבו “חיים” ו“חיימי” יכולים להתקיים יחד.

bottom of page